שירותים יבשים. להסתכל לקיימות בעיניים.

קקי וואי וואי כמה רגשות. דומה שאין הרבה נושאים שמעלים כלכך הרבה רגשות כמו תוצרי הלוואי של הגוף שלנו, כל הקשור בתרבותנו ליחס לתוצרי הלוואי שלנו, הוא גועל ודחיה.

קורה משהו בראש שלנו שמבדיל הבדל של שמים וארץ ברגשות שלנו מהרגע שמולקולות חלבון, פחמימה, סיבים ומינרלים נכנסות לנו לגוף -- עם כל התרבות הענפה מסביב לזה - ועד שיוצאות לנו מהגוף כתוצרי לוואי.

בלאוסית הביטוי לצואה אנושית זה "תוצר-לוואי של אדם", אבל בתרבותנו, שניה שזה יוצא לנו מהגוף זה כבר איכסה. זה כבר לא שלנו. שישטף ומהר.

קקי הוא תוצר לוואי. אנחנו מכונת קומפוסט. לוקחים חומר אורגני ומאיצים את תהליך הפירוק שלו תוך ספיגת חומרים לתוך גופינו. אנחנו חיית היבשה היחידה שאת תוצרי הלוואי שלה דואגת להטיל בתוך מים. זה פשוט הזוי. אנחנו גם דואגים ומעדיפים למרוח את הנותר באמצעות נייר רך שאנחנו מספרים לעצמנו שהוא מפריד בינינו לבין מושא הניגוב. ** אם ימרח לי תוצר לוואי אנושי על כל מקום אחר בגוף הרי אשטוף במים, אז מדוע לישבן מגיע יחס אחר? ** אני רוקדת טנגו עם האמת הזאת כבר הרבה שנים.

כיום המריחה בניר טואלט נראית לי לא נכונה בשום רמה. זה האיכס הפרטי שלי.

עכשיו בואו, אני לא מתפיפת פה. גמני מרחתי פעם ולקח לי הרבה מאוד שנים של חיים בקרב חברות שמנקות עצמן עם מים כדי שיפול לי האסימון וכשהוא נפל זה היה כמו לרכב על אופנים. זהו. זה שם.

במסגרת ניסוי הכלים של פתיחת הצוהר לדרך החיים האלטרנטיבית שבחרנו לנו, החלון של השירותים היבשים הוא החלון בו ניתן להסתכל לקיימות בעיניים

בחרנו בדרך הקיימות ובחרתי לתת כאן חלון לראיית הדברים.

אנחנו רואים עצמינו עומדים בתוך מערכת ולא בראש פירמידת מזון כלשהי. בכל תחום בחיים.

איננו חשים בעלות על הסובב אותנו, מטרתנו העיקרית היא להזיק כמה שפחות.

המערכת חכמה מאוד בלעדינו ולא צריכה אותנו בשביל לתקן.

כל שנצטרך הוא לא להפריע. לתת לתהליכים לקרות כפי שהם היו קורים בלעדינו. לפני שהמצאנו דברים החיים יכלו להמשיך לקיים באותה קונסטילציה לאורך זמן. זוהי קיימות. היכולת של מערכת להתקיים לאורך זמן. כל הרעיון שלנו בהקמת חווה שיכולה לקיים את עצמה עם מינימום תלות חיצונית, מיחזור, הקטנת טביעת הרגל בעולם, יצירת מערכת אורגנית שמקיימת את עצמה, כל זה מתמצת את עצמו לשירותים יבשים. אני ממש שמחה שאנחנו מצליחים לעשות מזה משהו שגם נראה טוב ויזואלית. מפנק ממש.

אז איך זה עובד? מאוד פשוט.

יצרנו שירותים יבשים, ובזכות שטוסיקינו העדין נשטף במים בלבד אז נוצר כיסא מלכות שלם. באמצע – כיסא המלכות. לב העניין שיוצא לתוך דלי. מלפנים יש דלת לפתוח להוציא את הדלי.

משמאל, פתח שבו מאגר נסורת. חומר יבש. מימין בידה צינור שטיפה. עם מים חמים. איחוד הנסיכויות פה אמרנו. אחרי שמסיימים את העניין פותחים את המכסה, שולפים את הנטלן מלא בנסורת ושופכים על העניין וסוגרים את המכסה. הנסורת יוצרת בידוד וחיפוי שמונע אידוי שמונע ריח. אין טיפת ריח.

כל כמה ימים פותחים דלת, מוציאים את הדלי למריצה ומגיעים לעמדת הקומפוסט. עם מעדר יוצרים גומה במרכז הקומפוסט והופכים את הדלי. בגלל שיש בפנים אחוז גבוה של נסורת הוא לא כבד בכלל והכל נראה כמו נסורת רטובה. מעבירים מים בזרם חזק מהצינור על הדלי, מיבשים אותו בשמש ואת המקום בקומפוסט שאליו שפכנו מכסים בעוד נסורת או חומר יבש אחר. לאותו מקום בדיוק אנחנו גם מרוקנים את שאריות האוכל שלנו וגם אותן מכסים בחומר יבש. ככה אין זבובים ואין ריח בכלל בכלל. בשלב מסויים על הערמה נסגרת ונחתמת עם חומר יבש ואז לא נוגעים בה שנה. שנה שלמה הכל מתאכל ומתעכל. בתום שנה פותחים ומשתמשים לגינה.

האוכל שלנו אשכרה מעכל ומפרק ומתפתח מהשאריות של עצמו שיצאו ממני. זה תמצית עניין הקיימות. אנחנו יושבים וסביבינו אין ספור פטריות בקטריות וחיידקים שעובדים בשבילנו ומאפשרים את קיומינו בעולם.

אז השבוע בין השאר פתחנו את השירותים היבשים החדשים עם הכיור המהמם שבסיסו גפן עתיק ביורט החמדמד הצמוד לבית.

האמת שקרו עוד מלא דברים, גם במסיק וגם במערכת איסוף מי הגשמים שאנחנו מפתחים, יש לנו מתנדבים מהממים אבל אטאט אנסה נושא נושא.