ניצוצות מאסיה: האיש עם המקטרת

אני עוברת להגיד לו שלום כל שנה לטאנג בונוואנג. מיסטר בונוואנג היקר. באמת יקר. באחד מהבקרים בטרק אני עושה בבוקר סיור בכפר שישנו בקרבתו במחוז לואנג נמטה. הוא תמיד ליד אותה מדורה קטנה של שעות הבוקר עם מקטרת שנראה שצורת פיו והקמטים היפים הסתדרו סביבה עם השנים. אני שואלת לשלומו. שואלת אם זוכר. הוא בטוב וזוכר.

כשזה בא בטוב אני נותנת לקבוצה אופציה לשאול אותו שאלות דרכי. הם שואלים על תנאיו הבסיסיים ועל היום יום שלו. הם שואלים כמה נכדים וכמה נינים ואם המשפחה שלו דואגת לו. דואגת לו מאוד. שלושה דורות בבית. במקרה שלו ארבע. מטייל אחד שאל אותו למה הוא עצוב. הוא שתק. נתתי לשתיקה לקרות והיא התארכה. הרגעתי רחש מהקבוצה כשהוא בהה באש הבוקר הקטנה ואז הוא הרים את העיניים וסיפר על אישה שהיתה טובה ויפה וחכמה וכמה הוא אהב אותה ושלא, לא נדאג כי לא חסר לו כלום בכפר. נוח לו ונעים ויש חוף נהר לרחוץ בו והאוכל טרי והנכדים בריאים ושמחים אבל בלהבות הקטנות של אש הבוקר והלילה, שם הוא איתה.