ניצוצות מאסיה: איך סורבתי בהיגיון כשהצעתי לקנות לוריס במיליון

את היצור הכי חמוד בעולם פגשתי באחד מהשלבים המוקדמים בדרך כשחבורה של אחים לאוסים כפריים זבים ומאושרים שיחקו איתו בחצר של בית עץ ובמבוק בין נול שבו אמא אורגת לבין תרנגולות וחזירים קטנים.

זה היה יצור מפרפר לבבות.

עצרנו לידם והלכתי לשחק איתם עם מה שנראה היה כקוף פיצקי ומזה התלהבתי!

העיניים הגדולות והגפיים האנושיות הקטנות עם האצבעות המושלמות והראש העגול -

נמסתי.

הוא זז בהילוך איטי והוא הדבר הכי חמוד שראיתם בחיים שלכם. נדלקתי עליו בטירוף.

רציתי אותו.

ממש. רציתי שהוא יהיה שלי ועכשיו.

אמרתי לילדים שבא לי עליו. שיתפתי אותם והם שיתפו אותי בחזרה שלא נראה להם.

מצאתי עצמי מנהלת משא ומתן קשוח עם חבורה של ילדים שהגדול ביניהם בן תשע,

והם לא מוותרים.

התחלתי קטן, הצעתי דולרים בודדים,

הם סרבו.

העלתי והם המשיכו לסרב.

ואז הגיע האבא.

עשיתי חשבון בראש והחלטתי שאני מוכנה לשים עליו מאה דולר.

אולי קצת יותר, אבל לא הרבה. רק קצת הרבה. נראה.

זה המון כסף בלאוס בכלל ובמחוז שהיינו בפרט.

והתחלתי להתמקח עם האבא. זאת היתה התמקחות אופיינית למקום.

כל הדיון התנהל בעתצלתיים. מאוד לאוסטייל.

היה חם והיתה בירה מהולה בקרח והרבה סמול טוק על כמה הממשלה מורידה את המחיר לקילו טבק מהחקלאים ועל הדרך החדשה ששוב בנו אחרי השטפונות ואין סיכוי שתחזיק מעמד ועל השיפוץ של המקדש ותוך כדי אני זורקת מספר והוא מסרב, מעלה, ומסרב שוב.

ואני רציתי אותו. את הלוריס האיטי. כבר אהבתי אותו. כבר דמיינתי איך אנחנו משחקים בבוקר ובצהריים וצועדים בערב יחדיו לעבר השקיעה.

והייתי מוכנה לשלם.

ידעתי שלוקח לו חודש לעבוד עבור הסכום שאני מציעה. אפילו יותר. הייתי בטוחה שאם רק אעלה עוד קצת את ההצעה הוא לא יוכל לסרב.

בסוף זרקתי את מספר הקסם.

מליון.

זה לא מספר לילדים.

אני אתן לך מליון קיפ,

קח את הלוריס המזורגג מהידיים של הילדים שלך ותן לי אותו ותעשה בשניה סכום שאתה לא עושה בחודש.

הוא הסתכל עלי וצחק.

היה אפשר לראות שהזוית של החיוך במשפחה הזאת עשויה מאותו שטנצ.

כולם היו שם דומים לאבא בצורה מוגזמת.

וכולם צחקו עלי.

הוא הסתובב לילדים ושאל אותם “הצרפתיה רוצה לתת לנו מליון קיפ בשבילו. לתת לה?”

והם סרבו.

בקלות.

ואני לא צרפתיה.

זאת היתה קולוניה אז כל הלבנים צרפתים בדיוק כפי שבסלנג מעפאן כל סקלת העור הכהה מוצאה בכוש.

לא צעדנו לעבר השקיעה, אני והלוריס האיטי.

הוא נשאר מאחור,

ואיתו נשארה הצרפתיה הלבנה הפריווילגית משכבר

שחשבה שמגיע לה הכל כי

יש לה נייר

ויש עליו מספר.

.

.

.

.

.

הידעת? Slow Loris

יונק ארסי, טרום קופי, אח של הלמור.

יש לו חומר מאחורי המרפקים שכאשר הוא מערבב אותו עם רוק, נוצרת ריאקציה שהיא רעל. האם נושכת עצמה, מערבבת בפה ומורחת על הפרווה של המיני-לוריסים שלה להגנה.

במקרה סכנה הם ידפקו ביס במרפק (שלהגיע לשם זה מגניב בפני עצמו ליצור שנראה כל כך אנושי), יעשו ערבוב בפה וירקו על לאזור הפנים. כן. ככה.