חיסורים מיפן, ייחורים מפורטוגל ופוש אהבה לגינהליחביבה

הקור הגדול מאחרינו. הקיפאון בנה יפה את ההתרגשות מהשינוי. זה עוד לא פול פאוור אביב, אבל כבר יש על מה לבנות מדינה. אז ברוח חלוצית בבוקר לח בשנת תרל"ח, שזה היה ממש לפני כמה ימים, חשתי עצמי קצת גשש בלש בפעולה פותר כל תעלומה ויצאתי לאסוף ראיות חותכות לבוא האביב. ואיך יודעים שבא אביב? קל. מסתכלים סביב סביב. ובשביל ראיות חותכות בשלב כה מוקדם זה לחבר המושבעים שהוא אני - צריך לא רק להסתכל, אלא ממש להתבונן. להקשיב עם העיניים. העשבים גובהים, כבר ביצבצו קלנדולות, הנענע מוציאה פרחים סגלגלים שממש תכף נפתחים ובצמרת של התורמוסים יש אשכולות שמרמזים על סגול ולבן. על כל הנשירים שקפאו בחורף יש צימוחים חדשים. הכל מתמתח ויוצא מאיזור הנוחות לכיוון השמש. והניצנים. אויש הניצנים שהנטבח היפני שלי מתעורר איתם.

כל ילד יפני יודע שהדרך בין ניצן לפרח מתחלקת לשלבים. בחזית פריחת הדובדבן שהיא התחזית הכי שווה על האי, לא חוזים רק מתי תהיה פריחה בכל מקום, אלה בכל יום בדיוק איזה שלב פריחה יופיע: ניצן קטן שרק הציץ, ניצן מתבגר שמתוכו התחלה של פרח מציץ, ניצן בוגר פרח שרוצה להיפתח יותר פרח כמעט פתוח והמנקאי. שיא השיאים של הפריחה, ואז כבר די מתכוננים לילבלוב הירוק שיסמן קו בין אביב לקיץ מתוק בכל נקדת זמן כשיפני מסתכל על פרח, באופן אינטואיטיבי הוא יתן את השם של השלב כחלק מהדיבור הרגיל. כמה תשומה של לב. כמה הקשבה עם העיניים באיפשור מלא של השפה להמשגה ובכך למודעות. כמה מדגדג לי ביפן. יש לי חיסורים בלב. ומי שיש לו חיסורים, יכול לעשות בנדון רק דבר אחד. ייחורים. הרי ידוע שייחורים הם התרופה הטובה ביותר הידועה למדע בכל הקשור ללב נגוע בחיסורים, וזאת גם בדיוק העונה. עכשיו. כשהענפים נמתחים ואיתם שעות היום, והטון שקולטות העיניים המקשיבות מתחיל להתחלף, ואנרגיית חיים עולה כלפי מעלה לשמים מוארים – זה בדיוק הזמן לעשות ייחורים.

ייחור הוא חתיכת ענף בריא וצעיר מעץ מוכר שסומן בתג דלישס זה מכבר עם לפחות 3-4 עיניים טובות ממש שנחתך ונשתל מחדש זה הרעיון. אבל כרגיל, נאתגר עניינים. שמעתם על הורמון השרשה? זה לפנים. אפשר לקנות הורמון השרשה, אבל זה לא קרה. אפשר לדלל הורמון השרשה מחלב אם. לא בנמצא. מה שכן, קיבלנו טיפ חם על ערבה בוכיה (תודה רוני!) שמכילה הורמון השרשה טבעי. אז קצצנו ענפים והשרנו 24 שעות במים מחוממים קלות, ואז נתנו לאוסף הייחורים (שכלל רימונים ותותי עץ ושקדיות ואפרסמון ופיטנגו ומשמש – כולם מוגזמים בטעמם.) לשבת בתוך מיץ הערבה והיידה למיני-חממית מאולתרת עד שתהיה חממת דום גדולה ומסודרת.

ובינתים שזיף אחד פרח מוקדם והעיר זכרונות מדרך הפילוסופים בקיוטו.

שם אני אוהבת לשחק עם הקבוצה במשחק השקט. משחק פשוט שבו צועדים בשדרה משובבת, פורחת וחסרת עלוות לצד נחל ויש הכל חוץ ממילים. תמיד יהיה מי שבהתחלה למרות המשחק יהיה חייב להגיד, וזה בסדר. המדריכה מכילה אז הקבוצה מכילה ומשתתקת ואז הם צועדים ונכנסים לריתמוס. רובם נפרדים למקצבים שונים כי הרי לכל אחד הפעימה הפנימית שלו. אני ממתינה להם בסוף הדרך וכשהם מתאספים לבסוף הם מרגישים כמו קבוצה שיצאה ממסאג' רק שבמקום שמני עיסוי חריפים – יש להם ריח של גורים. ניחוחים עד נוזליות, נושמים עמוק ולאט. רגועים. זאת העונה. זה הזמן. זה כבר לא חיסורים אבל מדגדג לי ביפן.

אם ייחורים הם התשובה לחיסורים, אז לדגדוגים תהיה התשובה לתת פוש אהבה לגינה-לי-חביבה. סיפרתי שאין עשבים שוטים ואיך אנחנו לא מעשבים את הגינה. אז איך קורה הדבר? איך בכל זאת יוצא אוכל בין צמחים שגדלים שם באופן טבעי? בדיוק כמו ילדים. כל הורה מנסה לתת לילדים שלו יתרון. והיתרון באופן מפתיע לאו דווקא צריך להיות לרצוח ילדים אחרים כי אם נרצח אותם אז לילד שלנו תהיה בעיה לפתח כישורים חברתיים ושפתיים או בכלל נגיד להמשיך להתקיים בעצמו. אנחנו צריכים את הילד של השכנים עם הנזלת והשאלת המעצבנות. הוא טוב לילד שלנו. הוא טוב לנו. אבל גם ברור לנו למי אנחנו רוצים לתת יתרון. אז זה. גם בגינהליחביבה נותנים למועדפים יתרון ע"י שיטת צ'ופ'נ'דרופ. יעני דפוק וזרוק. יעני גזור ושמור.

כל אחד והתרגום היקר לליבו. עובדים עם מספריים. גוזרים את שגדל מעל השורש. את השורש אנחנו משאירים. הוא מזין את האדמה ואם נצטרך נגזור שוב. בתום העונה נוכל לבחור לתת לו לפרוח ויצר זרעים, ובכל מקרה, כשהצמח יסיים את חייו השורש יתפרק באדמה ויזין אותה. המחילה שתיווצר תכניס אויר ותאפשר התפתחות חיים: בקטריות, פטריות, תולעים וכל האושר הזה. את כל שגזרנו לא מרימים. ממש לא. משאירים כחיפוי על גינהלי שיתפרק ויזין ועד אז שיצל על האדמה וימנע אידוי. בדיוק כמו ביער.

אז צ'ופצ'פ העניין ועל כל הערוגות פוזר קומפוסט מאותה ערמה שעשינו עליה את ניסוי הפקת המים החמים. הכנסנו שתילים לאדמה ואחרי הסיאסטה (ברור סיאסטה הלו בשביל מה הגענו עד הלום?) עשינו מגשי שתילה. כשהגענו למגשים הבנו שיש לנו הרבה יותר זרעים ממגשים. אז שתלנו מה שאפשר ולאדמה ישר נכנס השאר מה זרענו בסוף החורף? כוסברה, פטרוזיליה, מלון שחור, זעתר, קלנדולה מזן רפואי כתום חזק, עגבניית מלך העונות, פול, אפונה, לוונדרים מכמה סוגים, גזר בלי סוף, מליסה, זעתר, מלא אכיניצאה. מלא. בזיליקום, ואפילו חוחובות והיביסקוסים. כמה הרבה ככה לא מספיק. מדהים כמה מצד אחד אין לי בעיה לכתוב על תודעת שפע ומינימליזם מצד שני כשזה מגיע לגינה ויער המאכל שנבנה, אללה איסטור עולה לנו הגרידי רק רוצים עוד ועוד כל עונה. ולסיום, דוגן היפני במאה ה 13 סיפר שפרחי הדובדבן אינם מסמנים את בוא האביב פרחי הדובדבן הם האביב. וכשדוגן מדבר, לא נותר מה להוסיף יותר.