Lior
העיפרון של סניור אלברטו
לילה ראשון בשטח החדש.
באותו בוקר התעוררנו לבוקר גשום ויום משימות אינטנסיבי.
אחר חודשים ארוכים באוהל ובאוטו מסוג גוסטבו -
אוטו ישן ועם כבוד -
יצאנו לסיבוב קניות והצטיידות ענפה מתוך מטרה להיכנס לשטח ולא לצאת כמה שיותר זמן.
*
כשחצינו את העמק שבסופו שתולה החווה החדשה השמיים התחילו להתבהר. ממש כשהצלחנו לחנות את האוטו אחרי פינוי עשבים מדרך הגישה - קשת ענקית האירה מעלינו.
חד קרן שהיה מופיע פתאום היה עשוי להראות הגיוני סך הכל.
*

כשפתחנו את פתח הדלת של המבנה בפעם הראשונה –
דבר שלא קרה לפני זה -
האוירה השתנתה ברגע מקשת בענן,
דובניכפתלי ויוניקורנים לאוירה של רשתות עכבישים,
אבק שהפך מוצק עם השנים
וריח של הגרבים של גרגמל.
נושמים עמוק,
שמע ישראל,
מתחילים לקצף.
איזה כיף!
אין מים זורמים, בינתיים, יש דליים מהבריכה.
פינינו זבאלה עתיק ולא ברור,
הזזתי ארון שבור
ומאחוריו נח נחש שמנמן.
הוא היה מאושר. לא הנחש השמנמן והנח. הבחור.
כמה הוא אוהב נחשים זה אין לתאר.
מבחינתו זהו. הכל מסתדר.
עובדה. נח נחש. אין חשש.
*
בפינה אחת היתה ערמת חפצים ישנה.
משהו שנוגעים בו בקושי עם מקל.
שאריות של נעלים אירופאיות ישנות, כמה בגדים אכולים, כובע קסקט משובץ פורטוגזי מצמר שצרעות עשו ממנו בית, מחברת מתפוררת עם ריח של פעם ובה רשימות בכתב מחובר ועיפרון.
*

עיפרונון כזה שנשמר
מעולם לא אבד
כל שבוע חודד
עיפרון מכובד
את שהוא שכח שרשם
יש מי שלא למד
כתבו בו עוד
גם כשנראה שנגמר
כי היה אפשר.
*
כל היום ניקינו וסידרנו במטרה לאפשר ספייס נעים שנוכל לישון בו בלילה הראשון.
הגיע הלילה והיה מרחב נעים להתחיל ממנו.
כמי שגרו עד לפני שניה באוהל במשך חודשים הרגשנו די מפונקים שאשכרה יש קיר עם מסמר שאפשר לתלות עליו סיר.
*
לילה.
התעוררתי פתאום מבוהלת והערתי אותו מהר אמאל'ה קום קום יש מישהו בבית.
הוא לקח פנס, יצא מהחדרון, אין כלום בבית.
רק משימות פזורות בכל מקום
מוארות לרגע בבטריות שצועקות הטעינוני.
הוא יצא חוצה הסתובב מסביב לבית. חזר. נאדה.
חזרנו לישון.
אחרי זמן – שוב.
קום! מהר! באמת יש מישהו בבית אני לא צוחקת יש פה מישהו אני נשבעת ששמעתי נו קום.
קם. יצא שוב. חזר.
לא הצלחתי להירדם.
התרכזתי בנשימות וניסיתי להחזיר שינה.
ואז זה קרה שוב. שמעתי משהו. קפץ לי הלב.
*
לא הערתי אותו הפעם. שכבתי במיטה עם עיניים עצומות והתרכזתי. היה שם משהו. בהתחלה בכניסה אחר כך יותר בפנים. והוא זז בבית בדאגה ובחוסר נוחות. כמעט תזזיתיות. ממקום למקום. הרגשתי שהוא עף ואז הרגשתי אותו.
זה היה הוא.
*
סניור אלברטו גר פה לפנינו. הוא היה סבא טוב.
מייד עם פטירתו ילדיו מכרו את השטח שעבר ידיים בין מתווכים במשך שנים אבל אף אחד לא גר בו בפועל מאז שסניור אלברטו כבר לא.
נשמתי כשהוא נכח שם מעל המקום בו היתה מונחת ערמת החפצים והמחברת עם העיפרון הקטן. סניור אלברטו לא היה מרוצה. יותר לכיוון מודאג. רוטן. הזיזו לו. נגעו לו.
קר לו בראש והוא מחפש את הכובע.
לא באנו לא בטוב.
נרדמתי.
*
למחרת קמתי והתיישבתי עם הקפה והקטנה של הבוקר ליד האיזור בבית שבו היתה את הערמה. סיפרתי לו שאנחנו גיל וליאור, ושבאנו כדי להישאר ושאנחנו מבטיחים שבאנו לדאוג לעצים ולאדמה ושהחווה בידים טובות. הוא יכול להיות רגוע.
הייתי רוצה לספר כמה הוא קיבל והשלמנו והכל היה טוב ויפה, אבל זה לא היה ככה.
סניור אלברטו הוא קצת מהסוג הנרגני רוטני.
לא סומך על הדור הצעיר. לפחות לא בקלות.
כלומר, הוא הבין, אבל לקח לו זמן להשלים עם .
היו לילות שהוא חזר קצת והסתובב.
תמיד היה לו מה להגיד, עד שזה הפך להיות קצת מצחיק.
*
פה מתבאס שלא ניקינו תעלה טוב וניקוו שלוליות של מים שחונקות את האדמה,
ושם מתבאס שאנחנו לא מקצרים את ראשי הזיתים כדי שיהיה קל לקטוף ומסביר לנו בחלום בפורטוגזית, לאט.
עם תנועות ידיים. שנבין.
עפרונות לא מחודדים שכמונו.
*
אבל הוא גם ראה סניור אלברטו את השתילות, את הגינה, את הזריעות, החממה, הנטיעות, ונראה לי שלאט לאט הוא התחיל לסמוך עלינו.
ככל שהוא סומך ככה הוא משחרר.
אני חושבת שהפעם האחרונה שהוא בא היתה הפעם האחרונה.
איך יודעים שהפעם האחרונה היא הפעם האחרונה?
*
אנחנו מצידינו מנסים לדלות עליו פרטים ממי שהכיר.
הוא לא היה בן הכפר,
השטח שלו, כמה כפרים מכאן, היה הררי וקשה לתחזוקה אז אחרי שהילדים גדלו הוא עבר לפה והספיק לאהוב פה את האדמה כמעט עשרים שנה.
*
סניור אלברטו השאיר לנו המון מתנות בתוך בקתת העכבישים שהפכה לבית קטן בערבה:

20 ליטר יין פורט חתום עם פתק משנת 92
10 ליטר אקוואדנט – ספירט מקומי – ממנו הכנו את הג'רפיגה
כמה בקבוקי זכוכית בגודל גלון עם ידית,
חלקם עטופים בקליעה עבודת יד.
את אהבת האדמה שלו
שהוענקה בכישרון
וגם מחברת עתיקה
וקצת עיפרון.