הסיפור על קוריצה – התרנגולת הכי בעולם, ושאלות על קיימות גם

זה התחיל עם עיזים.

רק הגענו בשנה הראשונה לטרה נטורל, התחלנו לסדר,

לנסות להתחיל להבין מה קורה פה בכלל,

וכאמור הבנו שבין השאר יש פרוייקט הורדת פטל והחלפתו בצימוחים מגוונים אחרים.

אין סיכוי שנוריד את זה עם טרקטור.

אנחנו בונים אדמת יער ויטאלית ללא דרך לרכב.

אנחנו גם מכירים היטב את המעגל הקיימותי הכולל בתוכו חיות שאוכלות עשב ומקמפסטות אותו.

בגדול בטח שרוצים חיות.

אבל אין סיכוי שנגדר אותן.

ורוצים יער, ורוצים גינת מאכל

אז צריך לגדר – והרבה.

ואני – לא אוהבת גדרות.

מעולם לא חיבבתי.

יש לי נטייה להתעלם מהן אבל לפעמים את הגדרות הפיזיות

אני כן רואה עדין.

הן מפריעות לי בעין.

הלוואי ואגיע למקום שבו אני לא רואה אותן בכלל.

כמו שאין קופסא לצאת ממנה.

אבל בינתיים רצינו עיזה

ועלה גם העניין הפרקטי,

בעולם הישן שבו חיינו על הקו בין פורטוגל לאסיה,

לא יכולנו להתחייב על גידול חיות.

וזה באג. אני יודעת.

יש לי מלא באגים.

במהלך הטרק שאני מובילה בין שבטי ההרים בלאוס אני מסבירה למטיילים יחסית בשלבים המוקדמים איך הולכים לשירותים.

מגיעים לכפרים ואין שירותים. אין בורות ספיגה ונשבעת שלא מריח אפילו קצת. אין שאריות ויש עשרות משפחות בכל כפר.

אז איך קורה הדבר?

חזיר מלווה תושבים בבוקר. פונג סאלי, לאוס

לפנות בוקר מקצת לפני הזריחה ועד אחריה,

נוהרים במקצב קבוע תושבים לפאתי הכפר,

לאיזור המיוער והצפוף יותר ובידיהם מקל.

שוהים שם קצת וחוזרים.

למה מקל?

לסמן לחזיר ביד מורמת שלא יתקרב.

כי הוא עומד וממתין. לפעמים בזוגות בשלשות

והבוקר קריר

ולפעמים אין לו סבלנות והוא מנסה להתקרב בזמן מאוד לא מתאים, ואז כל הנותר הוא להרים את המקל ולסמן לו שוואיה שוואיה.

אחרי שנגמר החזירים דואגים שלא יהיו שאריות.

אין ריח. זה לא נשאר שם יותר מחצי דקה.

ראיתי שם באופן כל כך מהיר, מזוקק וישיר את כל הקשר המשאבי.

המשאבים רק משנים צורה כל הזמן.

תוצרי לוואי הם תוצרים לכל דבר ועניין.

הם מצרך ואנרגיה נצרכת.

החיות מזרזות את התהליך.

כל מה שצריך זה חיים על האדמה.

ורצינו עיזים

עם עיניים של עיזים

שיסתובבו ופשוט יהיו עיזים,

ינשנשו פטל ויפרוססו אותו ישר לתוך האדמה,

שיעשו מה שעיזים עושות כשהן קמות בבוקר.

ואפילו היה רעיון שנביא עיזים וכשנטוס נעביר לחברה עם חווה לעיזה-סיטר

אבל לא רציתי גדרות.

ואז עלה רעיון התרנגולות

גילי בנה להן בית לילה הכי מתוק בעולם ונסענו להביא אותן.

ביום הן היו מסתובבות, לרוב סביבו.

מצחיק לראות קוריצות הולכות אחריו כמו אמא אווזה לכל מקום שהלך.

בערב היו הולכות לישון בבית שלהן שהיה נסגר

ובשעות הבוקר המוקדמות נפתח מחדש.

תרנגולות שמחות.

אז אולי כן נביא עיזים?

ראינו אותן סביבנו בכל מקום. רצינו.

בוקר קיצי וחם נסענו לעיר ליום סידורים.

כשחזרנו לא שמענו אותן. את הקוריצות.

עלינו לפלטפורמה של הבית שלהן ושם ראינו את קוריצה

מסתובבת מסביב לערמת נוצות

וכל כמה שניות מוציאה קול קטן ועצוב.

אבוי.

היא התקרבה אליו והוא התיישב על הרצפה והיא התיישבה לו בין הרגליים מכורבלת עצובה מוציאה קולות קטנים.

הכי אנושי של תרנגולת אבר.

חשבנו על נחש – לא היה מעלים שתיים. גם היה יום חם.

חשבנו על נימיות, ניסינו כל מיני רעיונות

ואז נזכרנו בשועלה שמסתובבת לאחרונה.

יש עקבות שלה וגם ראינו אותה.

לקוריצה לקח זמן לרדת מגיל והיא המשיכה להסתובב סביבנו כשחשבנו מה לעשות, להביא לה עוד אחיות? שנסכן שוב?

אז איך בחוות אחרות הם מחזיקים חיות חופשיות?

כי זה לא רק קוריצות.

זה גם כלבים שמגנים על טריטוריה כך שלא יכנס שועל.

|הכל עובד ביחד. כל ארבעת העונות נצרכות.

וגם מגוון עצים צפופים יותר שקוריצות יוכלו לישון על ראשיהם.

ואז נפל אסימון נוסף: זה הרי לא העניין של החיות "שלנו".

אין לי צורך בבעלות.

והרי יש פה כל כך הרבה חיות סביבנו: מלא סוגי ציפורים, שועלים, חזירים, חתולים, צבים, זוחלים, יונקים חרקים, לטאות.. המון חיות. ויהיו עוד. נמשוך אותם לפה כמה שיותר. שיהיה להן גנעדן.

ולנו איתן.

קוריצה, אגב, השתקמה, עברה פאזה בחיים.

גרה בחווה מלאה בחיות והיא מרוצה שבעה ורכלנית. ברור רכלנית. קוריצה נו מה ציפיתם.