• Lior

דברים שלמדתי בפטל


עוד הרבה לפני שהיתה טרה נטורל בפורטוגל,

כשרק התחלנו את המסע שלנו בחלק הזה של העולם, התוודעתי לסיפור הפטל באיזור.

בגלל שהמוח שלנו בנוי ממגרות וכל דבר חדש אנחנו דואגים לשים מהר במגרה הנכונה, שיראה כמו משהו שאנחנו כבר מכירים, אז ישר הנחתי את הפטל במגרה של הבמבוק. במבוק.

בלאוס הבמבוק הוא חלק מהחיים בצורה שאין צמח במערב שמשתווה לה. אפילו חיטה ותירס שאנחנו די עשויים מהם לא מתחרים במהות הבמבוק שגדל צפוף ומהר בכל מקום ושולט ביד רמה בשטחים רבים ומהווה חומר גלם להכל כולל הכל, מבית ועד תכשיט. אם רוצים להתחיל לראות את השטח בלאוס צריך ראשית להוריד את הבמבוק. אני זוכרת מצויין את פרוייקט הורדת הבמבוקים בלאוס וכמה מרגשת היתה חשיפת השטח. חדוות גילוי זה אחלה. ממליצה פעמיים ביום.

ואז פורטוגל.


פטל.

בואו נדבר על פטל.

מה מזכיר לנו פטל? מיץ פטל.

אנחנו ישראלים. לא בדיוק מזג אויר לגידול פירות יער, אבל את המיץ פטל המרוכז והממותק והאדום עם טעם הלוואי היחודי כלכך – כולם מכירים.

הפרי עצמו אפילו נשמע לנו סקסי. אנחנו יכולים לרכוש אותו קפוא למיצים וקינוחים.

פה בפורטוגל פתאום שפע שקשה לתאר.

אפשר לאכול פטל מהשיח עד שכואבת הבטן והמיץ נזל לסנטר

ואז לנוח קצת ולאכול יותר.



זה לא שפע. שפע זה שיש בדיוק מהכל. מפטל יש פה בהגזמה. והשיח עצמו בנוי חוטרים רבים ארוכים ומתפתלים וקוצניים מאוד.


מכל קבוצת שורשים יוצאים חוטרים, בין בודדים לעשרות. קוטר החוטרים בין מילימטרים לסנטימטרים והם יודעים להתפצל ולשלוח זרועות והכל תמיד שואף למעלה אל האור.

כמו כולנו.

ואם פתאום נקרה בדרכו של החוטר המתארך עץ או שיח אחר אז החוטר יאחז בו ויטפס עליו ויכסה אותו בקורי פטל. רשתות צפופות. אם לא נקרה בדרכו דבר הוא ימשיך עד שכוח המשיכה יחזיר אותו למטה,

שם יטיל שורשים מחדש ויתפתל ויוציא חוטרים נוספים.


רשתות הפטל הצפופות נבנות כך שבמשך שנים יתכסו בעצמן. תמיד שכבה מכסה שכבה שמתה ונותנת לשכבה הבאה לכסות אותה כדי שתמות גם כן. כל השכבות המתות יוצרות בסיס גבוה ואיתן להרים עצומים של פטל. השכבה העליונה תמיד חיה ובועטת ומעניקה בעונה פטלים כהים, ניגרים ומתוקים.

ובמקביל למתיקות: אללה ואיסטור. להוריד את זה נראה משימה בלתי אפשרית.

אבל זה לא ככה.

לפטל יש סיסטמה. חוקיות. הוא ניתן להבנה אם רק אתן לו לספר לי.

הבוש נראה ענק ומאיים אני כורעת ומסתכלת פנימה.

כאוס קוצני מתפתל.

מתחילה. המזמרה.

נקישה ראשונה במקום הראשון בו היד פוגעת. קלאק. קרוב לגבול הכאוס. ועוד קלאק ואז עוד.

בהתחלה אוכלים הרבה קוצים והרבה שריטות.

אינסוף זמנים מול התנור בערב עם סיכה, פינצטה והרגשת ניצחון על כל קוץ שיוצא.

ואז הנחתי לזה.

הפסקתי לנסות להוציא אותם.

לפעמים כשהלכתי לישון עם 20 קוצים ביד, בבוקר רק אחד הציק וברוב הפעמים אחרי לילה נוסף הוא כבר לא היה, אבל כמובן שהיו גם ניתוחים. יחד עם זאת לרוב. הגוף מצא דרך לעטוף ולהוציא אותם לבד.


ועוד תכונה יש לקוצים, הם קוצניים כשבאים איתם ברע.

קוץ, כשמלטפים אותו, יכול פתאום להיות משהו אחרת לגמרי.

אפילו נעים.

וזה שינוי חשיבה שמשנה את המציאות.

כל הוויית הפטל משתנה,

מפסיקים להילחם בו ומתחילים לעבוד איתו,

לראות מה הוא מאפשר, לאיזה זווית הוא רוצה ללכת ומה מפריע לו?

הרי כל משיכה בפטל היא ניסיון להיות יותר חזקה ממנו.

היום אנו מושכת קצת עד שנעצר. ואז רואה מה עוצר, מביאה קלאק מזמרה וממשיכה לראות מה הדבר הבא שעוצר.


זאת עבודה של ריכוז,

ולא מרגישים כמה זמן עבר, כמה פטל עבר כמה מקום נוצר. משחק של זמן תמורת מקום.

הכל הופך להיות ערמה של חידות קטנות, ופתרונות יצירתיים. של פריצות דרך. ואז פתאום מרימים את הראש ורואים עוד מטר מרובע שנוקה, עוד שניים. עשרה. חמישים. לאט לאט. עוד יום ועוד יום.

ואת כל הפטל שמנוקה ונערם בערמות אוספים למקום אחד בקצה השטח עם אדמה קצת חרבה, מתוך הגיון שיחפה ויכסה ויתקמפסט לו להנאתו. נהיה שם הר של פטל שכל הזמן הגובה שלו יורד ומוסיפים לו עוד והוא עולה שוב.


כשעשינו את פרוייקט אגירת המים היינו צריכים לכסות את התעלות שיצרנו בחומר אורגני. מפה לשם הכל מלא בפטל מקומפסט משנה שעברה שמעליו מקלות של זית והמון המון עלים. חומר אורגני לא יעזוב את השטח. כל חומר שאפשר להחזיר פה לאדמה – חזור יחזור.


בכל איזור הוא קצת אחר, הפטל.

לפעמים הוא גודל על עצים מתפתל עליהם למעלה. מרחוק זה נראה גוש ענק ואז מגלים למטה עץ. העבודה על הפטל שצומח לגובה ומטפס על עץ שונה מהעבודה על הפטל המשתרע כמו ורידים על שטחים ענקיים ומשריש בכל מקום. המשיכות אחרות. ההיגיון אחר.

הוא מספר סיפור אחר שאם רק מקשיבים לו הכל מאוד ברור.

אם נילחם בו יתמלאו לילותינו בפינצטות.

אם נלטף אותו נגלה שקוצים הם דלת והזדמנות.

ושבשורה התחתונה

פטל זאת העבודה

הכי שווה

בחווה.



10 צפיות0 תגובות