למה ואיך עשיתי סבון מאפר מדורה?

אמל"ק: גללו למתכון

1. למה? אני אוהבת כימיה מגיל צעיר כשהסבירו לי על מולקולות – ראיתי אותן. בשיעורי כימיה בתיכון קל היה לי להבין את החומרים מתפרקים ומתרחשים מחדש. זה היה ממש פילוסופי בשבילי, הכימיה. להבין ששום דבר באמת לא נוצר אף פעם, שהכל מערכת סגורה. שהחושים שלנו מוגבלים. שכל המערכות יודעות להסתדר נפלא בלעדינו. למדתי על שאיפה לאיזון. על הרמוניה. מתתי על כימיה. ועכשיו חוות טרה נטורל. בבועת החיים כאן אנחנו חלק ממערכת. אנחנו לא בראשה. זה לא משולש . זה מעוגל.

מעוגל שהוא מערכת מורכבת, עדינה וחסונה במקביל, שאנחנו נעים בתוכה. לא מעליה. מטרתינו בתוך המעוגל היא לעשות כמה שפחות נזק, כי כאמור המערכת מתפקדת בלעדינו. כל מה שנדרש מאיתנו זה פשוט לא להפריע. לא להושיע. לא להציל. רק להפסיק להזיק. הרבה התנהגויות נגזרות מהאמת הזאת. לדוגמא התבוננות על כל תוצרי הלוואי של קיומינו. במילים פשוטות – אנחנו לא רוצים ללכלך. וכאן נכנסים לשאלה של מהו לכלוך? קחו שניה לחשוב על זה. ..

לכלוך הוא דבר שאינו מונח במקומו. שערה על הראש נפלאה. על הצלחת – לכלוך. עטיפת סוכריה – על הסוכריה, עוטפת. מונחת במקומה. בכל מקום אחר – לכלוך. אותה עטיפה מודבקת על קנבס וממנה יוצאת מנדלה – כבר יש לה שימוש, היא אומנות. היא מונחת במקומה היא לא לכלוך. בקבוק בירה במקרר. נגמר נהיה לכלוך. אבל אם אקח אותו ואכניס אותו בבוץ שאני עושה ממנו קיר ויכנס דרכו אור...או סתם אניח בתוכו ענף על אדן של חלון - זה כבר אפ-סייקל. מה שנקרא ההשוותי והעלתי של עולם הקיימות. המזבלה מלאה בלכלוך? לא. היא מלאה בזבל. שם הוא כבר מונח במקומו. בכניסה למזבלה ליד המשרד הראשי עטיפה של מסטיק תהיה לכלוך. הוא לא היה מונח במקומו. זה משחק מחשבתי חמוד לשעות הפנאי. ואנוכי, שאוהבת כימיה ורואה חומרים וראקציות לפני השינה, קוראת תוויות של מוצרים עוד מהימים שפעולה זו בוצעה ללא עזרת משקפיים וזווית מצחיקה עם הצוואר, אוהבת להכין לעצמי את מה שאני רוצה ללא תלות: מדאודורנט ועד חומרי ניקוי, ממחמצת ועד פטריות מאכל, לא מכניסה לחווה חומרים שלא בא לי ושואפת ליצור חווה שתספק את צרכיה. המשחק הזה הביא אותי לגלות כי אני רואה בכל החומרים הנמכרים בעטיפות עם

פרחים עם רשימת מרכיבים שאינה מיועדת לקיום חיים – לכלוך. יש כאן עניין מחשבתי טריקי, כי מה שמוכרים לנו כמנקה, בעצם מלכלך. לא אמור להיספג לתוכי. כשזה על העור שלי זה אינו מונח במקומו. אני זוכרת היטב מהחיים בלאוס איך נראו מי נחל נקיים כאשר הכפר מעלי גילה את סבון הכביסה התעשיייתי. זה היה מבאס מאוד. מסביב לכל מפל ובקצוות של כל בריכה טבעית נוצרות בועות כאילו. איכסה. חומרי ניקוי הם ליכלוך. ביום שזה קרה, סיפר לי בחור איטלקי משוגע שהוא בדיוק קרא שאפשר לעשות סבון לבד. איטס בלואו מיי מינד.

זה תהליך שבו שמן ומים בסיסיים מתרכבים להם מחדש בערבוב למולקולה שיש לה צד אחד מימי וצד אחד שומני ובמגע עם מים היא הופכת למפרקת מולקולת שומן אחרות. כלומר צריך שמן וחומר בסיסי.

והחווה מייצרת שמן – קל לי להכין סבון. בד”כ כל מי שמכינה סבון טבעי משתמשת בסודה כאוסטית - לא מסובך להשיג, אבל תוצר הלוואי פחות עדיף לאדמה מאשר סבון שמבוסס אשלגן. סבון כמו שעשו אי פעם ממש ממש מזמן. מאפר מדורה. הדרך ליום שכולו חוג לסבון שעשוי מאפר היתה קצרה, ולו רק בשביל המשחק, הנסיון, ואולי אצליח לצבור עוד כישלון. (ככל שיש לי מהם יותר, ככה אכפת לי מהם פחות) 2. איך עשיתי סבון מאפר:

הרעיון הוא שממצים מהאפר תמיסת אשלגן והתמיסה הזאת מחליפה את הסודה הקאוסטית. את כל הדרך מבשלים בשיטה החמה, כלומר בטמפרטורות גבוהות. הקמין שלנו, לא מבוסס רק על עצים קשים. יש לי שילוב של זית אלון אורנים ומימוזות. קליפות המחטניים שנכנסות לקמין ומתפוצצות בו כמו פופקורן ורחוקות מלהיות מלאות באשלגן החביב שאותו אני רוצה למצות. הרגשתי שאם אני אסנן את האפר של המדורה ישארו בחוץ החתיכות האילו שפחות בא לי עליהן וריכוז האשלגן בתערובת יעלה. אז רשת ברזל כזאת, טוסיק ימינה טוסיק שמלה מנערת מנערת יופי יש אבקה. את את הגחלימים שנשארו הנחתי בקומפוסט, אבל אחרכך חשבתי שהייתי צריכה לשמור את זה לאיזה מערכת פילטרים או משהו, אבל לומשנה. נקסטיים. ועכשיו צריך גשם. חיכיתי לו כמה ימים. בא בקטנה. אספתי את המים. נגמר הגשם. נשפך הדלי. אילו הם חיי הקלאמזים. למזלי, המתנדבים השאירו את מתנת המים בשטח, פרוייקט ניהול מים ויצירת מערכת תעלות הולנדית. עכשיו יש לנו כמה פינות חמד עם מפלונים מעוצבים שעושים רחש נעים בכל מקום, אז אספתי משם. למה מי גשמים? כדי שהמינרלים הנוספים לא ישפיעו על התהליך. אפשר גם מים מזוקקים. יופי. יש מים יש אפר מסונן. ערכנו הכרות צפופה ביניהם לחמישה ימים בדלי. דלי של אפר מסונן ודלי של מים אוחדו והנפח לא תפס שני דליים. גובה האפר ירד משמעותית וניתן היה להוסיף בהתחלה עוד ועוד מים. כשנגעתי בידיים חשופות המים האילו הם כבר קצת הרגישו חלקים, אפילו סבוניים טיפה. היה אפשר להבין את הקשר לסבון. בשלב הבא שפכתי את התערובת לבד כותנה שיטפטף כל הלילה. כמו שעושים לבנה מיוגורט. הבד נקרע מהכובד. אייקון של יד על הפרצוף. אז הפסקתי להתעצל, אספתי קש והכנתי פילטר.

שטפתי אותו טוב, הנחתי אותו בדלי עם חורים קטנים, מעליו בד, על זה שפכתי את הדלי שבו השרתי את האפר והמים ואת כל האופרה הזאת על דלי נוסף שאליו יטפטפו המים. את המים האילו אני מאדה ומצמצמת עד שביצה או תפוח אדמה יכולים לצוף, כלומר עד שהמשקל הסגולי של הנוזל המתאדה יאפשרו להם לעשות כן, זה ריכוז האשלגן הרצוי. אולי. אני מקווה.

האדים האילו לא מדהימים. צריך לעבוד מאוורר. בפעם הראשונה שהכנתי, הנחתי סיר על הקמין וחלון פתוח לא הספיק. כאב הראש ליווה אותי למחרת יופי טופי. אז הכנו בחוץ עמדת בישול בחוץ ואחרי 4 שעות תפוח האדמה לא צף – עף! טס כמו כדור פורח קטן בתוך נוזל אפור-חום. 800 מ"ל תמיסה, שהם 20% ממה שהתחלתי איתו, של נוזל שהשחיר נייר לקמוס בלי לחשוב פעמיים, בדרגת חומציות של מעבר לסקאלה ושצף בו תפ"א קיבלו 200 מ"ל של שמן זית מהמסיק הטרי. כלומר – יוצא פחות סבון ממה שאני רגילה, אבל היי, זה מכאן, זה מקיים, זה אפס פסולת וזה לא דורש את הניירות עם המספרים. מושלם. התחלתי לבשל אותם ביחד. סרטונים שונים ודיווחים שונים מרחבי הרשת נתנו נתונים שונים – אבל כולם דיברו על שעות. אז הלכתי וחזרתי ועירבבתי והלכתי וחזרתי וערבבתי. את כל הערבוב ביצעתי ידני, עם כף. גם כי בחורף החשמל הסולארי קצת מוגבל וגם כי אני לא חושבת שהיו להם בלנדרים בשיטות העתיקות.

בשלב מסויים מתחילה היפרדות של החומרים.

ואז חשבתי על טחינה. טחינה זה קסם ששמחבר שמן ומים ממש כמו סבון, כשמערבבים טחינה עם מים אז בהתחלה יש מלחמת השמן והמים שלא באים אחד לשני טוב באישון והם מסרבים להתחבר ואז ממשיכים לספר להם שהם הולכים להישאר באותה קלחת, אז הם מסכימים לגישור והופכים למשחת קסם. בול כמו סבון. אז כשהתחילה ההיפרדות בסיר המשכתי לערבב ולאט לאט המרקם המשיך להשתנות והתערובת התחילה להתכהות ולהתאחד. הנוזלים ירדו והתחיל טרייס. השלב הכי שוס בסבון. בועות פודינג חם התגלגלו בסיר בספירלות פרקטליות. זה היה מהפנט. ככל שעבר הזמן התערובת הופכת יותר ויותר ויותר סמיכה. בשיטה הרגילה כבר הייתי מוזגת מזמן, אבל לא. צריך להמשיך. לערבב. זה נשמע משעמם אבל זה משתנה כל הזמן. ההרגשה היא שאם אני הולכת לדקה פיספסתי שם משהו. ההצגה הכי טובה בעיר היא מיץ זיתים מתערבב במי מדורה. זה נשמע הזוי? לא כי הקורונה. בשלב מסויים הסיפור היה נראה מוכן. הורדתי מזגתי. 500 גרם. למחרת היה רך לגמרי. אייקון יד על מצח. החזרתי לסיר המשכתי לערבב עד שנהיה ממש פירה ואז מזגתי שוב. 400 גר. בדיעבד עוד כמה דקות על האש היו עושות לזה ממש טוב.

לא הכנסתי לסבון הזה הזה שום דבר. לא ריחות, לא חימרים, לא מיצויי צמחים, כלום. נאדה. סופר בייסיק. נקודת פתיחה להתפתחות. להבין את המשחק. זה היה מעניין. זה לקח זמן. זה יכנס לסירקל בחווה אני מאמינה, כמו המחמצות למיניהן. זה זמן ותשומת לב אבל לא באמת עבודה קשה.

אמל"ק או תביאי כבר מתכון לסבון מאפר אפר מסונן מעצים כמה שיותר קשים – דלי מי גשמים – דלי להשרות להפריד נוזלים ממוצקים. לאדות נוזלים עד שביצה צפה. כלומר מלא זמן להוסיף רבע כמות שמן להמשיך לאדות ועוד קצת עד שנהיה עיסה קשוחה. פירה. להוסיף תוספות ליבש לוודא PH לפני שימוש – ניר לקמוס ירוק. בכל זאת מדובר פה בחומרים קצת קשוחים - זה לא צחוק